הסעודה האחרונה – רגע לפני הולדתו של עולם חדש:

הצדעה למאסטר הדגול ליאונרדו דה וינצ'י – פירוש בן זמננו לאחת היצירות המפורסמות בעולם:

יצירה זו הושלמה בשנת 1498 ונמצאת על קיר בכנסיית סנטה מריה דה-לה גראזה במילנו, איטליה. ליאונרדו דה וינצ'י היה בן 40 כשסיים את ה"סעודה האחרונה" ונדרשו לו 4 שנות עבודה להשלים את ציור המופת הזה.

חמש מאות שנים לאחר מכן, "הסעודה האחרונה" ממשיכה לתת השראה לאמנים בני זמננו, שיצרו את הסצנה מחדש תוך מתן פירושים משלהם והצגת הנושא בוורסיות מודרניות.

הפירוש האישי שלי ליצירת המופת "הסעודה האחרונה" מתעלם מכל הסממנים הדתיים, ומציע משמעות חדשה למושגים "משתה" ו"חגיגה".

בתור מי שנולדה בארץ בה התרחשה התמונה ההיסטורית הזו, הרשיתי לעצמי ליצור וורסיה משלי לציור המפורסם.

כאן נלקחה יצירתו של דה-וינצ'י לכיוון שונה:

במקום הסעודה האחרונה שלפני סיום החיים, הגרסה שלי מראה סעודה אחרונה שלפני לידה והתחדשות, רגע לפני התממשותם של פוטנציאל החיים.

הסמל המשמעותי שבחרתי הוא גוף האישה הנושא בחובו את זרע החיים. הדמויות המקוריות ביצירתו של דה-וינצ'י הוחלפו בדמויות של שתים עשרה נשים הרות, אשר מצפות ללידה ביום הבא. נשים אלה הן הכלי דרכו תצמח אנושות חדשה. הסעודה היא למעשה חגיגה לקראת התממשותן העומדת לקרות.

הגבר היחידי בתמונה מדגים את ההטרוגניות שבחברה האנושית. האווירה בציור היא של תקווה וציפייה לתולדות טובות.

הלוחות על קירות האולם נושאים צירופי אותיות עבריות (כמו בספר יצירה), המהווים את הקוד הגנטי של היקום.

הירח הענק המציץ מהתקרה מסמל את האנרגיה הנשית של תחיה והתחדשות.

במשך יצירת העבודה הקפדתי להיות נאמנה לקומפוזיציה המקורית שבציורו של דה-וינצ'י כדי שתשתקף דרך עבודתי. הציור נעשה כאמנות דיגיטלית בעזרת המחשב ונלקחו שבועות רבים להשלים אותו.

הולדתו של הגבר החדש:

לפני כ-15 שנים ביקרתי בגלריה אופיצי שבפירנצה, איטליה, מוזיאון גדול ומרשים. אולם תצוגה שלם היה מוקדש ליצירות המופת של בוטיצ'לי, אחד האמנים הבולטים מתקופת הרנסאנס. כאשר נעצרתי לפני "הולדתה של ונוס", עיני התרחבו בהשתאות ונדהמתי מיופיו הנדיר של המקור.

באותו רגע החלטתי שיום אחד, אוכל אני בעצמי לצייר באיכות כזו. "הולדתה של ונוס" נוצרה בשנת 1482 ושופצה/שוחזרה בשנות ה- 1990. היא זורחת בצבעים מרהיבים וחוגגת את הולדתה של האלה המיתולוגית ונוס העולה מן הים וסוגדת לכוח הנשי ביקום. בגלל שבכולנו, גברים ונשים כאחד, קיימים צדדים נשיים וגבריים זה לצד זה באישיותנו, בחרתי לייצג את הגבר החדש - בן זמננו כאינטרפרטציה אישית שלי ליצירת מופת של בוטיצ'לי: הגבר הרגיש המודע לעצמו, בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, אשר מודע לצדדים הנשיים שבאישיותו ולא מפחד להביע את רגשותיו.

הסצנה של ההיולדות (או התגלות) מסמלת שינוי חברתי משמעותי שהחברה המערבית עוברת לאורך העשורים האחרונים. ההבדל בין תפקידי המינים מיטשטש, ומאפשר לאנשים לבטא את עצמם תוך נאמנות לאישיותם האמיתית מבלי לחשוש מדימוי "נשי" מידי או "גברי" מידי. קיים פחות צורך להיות כפופים להתנהגות מגדרית מסויימת אשר מוכתבת על ידי האספקטים המסורתיים (ופחות מתקדמים) של החברה.

את הציור הזה יצרתי על המחשב והשתדלתי להיות נאמנה כמה שיותר לדימוי המקורי. שימו לב כי הדמות הגברית המגיחה מן הים יוצאת מתוך מגירה (ולא מתוך צדפה, כמו בציור של בוטיצ'לי).

למחשבות יש כוח רב. כדי לשלוט בהן, אנו מבודדים אותן לגופיפים קטנים ומתמודדים איתן אחת אחת.

כאשר מושג רוחני, שמהווה שיעור מסוים לחיים צריך להתגשם במישור הפיסי ולהיות "מוחזר כלפי מעלה" בשתי דרכים שונות – מתחלקת נשמה לשני חלקים דומים, בשני גופים עצמאיים, הנושאים מטען קארמטי דומה.

בואו ונהיה אסירי תודה לאנשים שעושים אותנו מאושרים. אלה הם הגננים אשר גורמים לנשמותינו לפרוח.

התנהגות חברתית ראויה כפופה לנורמות רבות ולקוד התנהגות. מגעינו עם חברים ועמיתים מצטיינים בדרך כלל בתקשורת נאותה, תוך התחשבות ברגשות הזולת. כשאנו משוחחים עם מישהו, נלקחים בחשבון גורמים רבים הקשורים למידת הקרבה ומהות יחסינו עם הצד השני: אלה יכולים להיות בני הזוג, צאצאים, חברים קרובים, הבוס, קרובי משפחה רחוקים, או איש המכירות אותו אנו פוגשים בחנות. לכל אחד אנו מתנהגים בגישה שונה התלויה במידת ההיכרות שלנו איתו.

כל סוגי התקשורת החברתית הללו מתרחשים במישור החיצוני. יחד עם זאת, לבני האדם רובדים רבים כעומק האוקיאנוס ומעבר לכך. אנו מתקיימים באינספור מישורים ורמות, והתקשורת שלנו עם בני מיננו מתקיימת ברובדים רבים, החל מהרמה הגופנית- חומרית, וכלה ברמות הרוחניות השונות.

מאז ומעולם התגלגלנו יחד כקבוצה של נשמות, וחיינו ביחד בצורות ומבנים שונים בעבר, בהווה ובעתיד. הקשרים בינינו הם עמוקים וטעונים. דרך התקשורת הפנימית שלנו היא ברמה בה נפגשות נשמותנו ברמה המהותית שלהן: חופשיות מהעמדות פנים, אותנטיות, וללא התניות חברתיות. למעשה – רוב התקשורת בין אנשים נעשית ברמה שאינה מילולית כלל.

הציור "סאבלימינל" מדגים את הניגודים בין התקשורת החיצונית והתקשורת הפנימית.

כל התסבוכות , הקונפליקטים והמעורבות ההדדית הם מעשה ידי אדם. האם הדברים הם באמת מסובכים כל כך כפי שהם נראים מתוך המערבולת?